אדומים מול שחורים
אחרי שהבנתם את חוקי המשחק, ואולי גם שיחקתם כמה משחקים — לרוב עדיין נותר פער גדול בין להבין את החוקים ״היבשים״ במשחק לבין להבין מה מצופה מכם לאורך המשחק.
במדריך זה, שמחולק לכמה חלקים ומומלץ לקרוא את כולם, ננסה להסביר עקרונות בסיסיים במשחק וכיצד מצופה מכם לפעול בכל שלב ולמה. בחלק זה נתמקד בלהבין את ההבדלים בין שחקן אדום לשחקן שחור, והסיבות להבדלים.
הנחת יסוד מס׳ 1
כל מי שמתחיל לשחק מאפיה לומד מהר מאוד שישנן ציפיות מסויימות משחקן אדום בעיירה. ברמה הבסיסית ביותר צריך להבין ששחקן שקיבל קלף אדום — מצופה ממנו לעזור לפתור את המשחק, כלומר למצוא ולהדיח את כל השחקנים השחורים במשחק. וכדי למצוא את השחורים צריך להביא כל פיסת מידע או תובנה שיכולה לעזור בכך.
בכל סבב דיבור, כל שחקן מקבל דקה לדבר. הציפייה משחקן אדום היא שבכל דקה שהוא מדבר — הוא ימלא את הדקה בתוכן. למעשה, כל דבר שייתן יהיה עדיף על פני שתיקה, אך כמובן שהציפייה מהתוכן גם היא עולה ככל שהשחקן מנוסה יותר ומבין טוב יותר את המשחק.
בואו נראה שתי דוגמאות לכך:
1. דקה ראשונה של שחקן מס׳ 1
לאחר חלוקת התפקידים והתיאום של המאפיה — כל השחקנים מתעוררים, וסבב הדיבור מתחיל בשחקן 1 שמקבל דקה לדבר.
נניח ששחקן 1 לא אומר מילה ומסיים מיד את הדקה. ברור לנו ששתיקה כזאת לא משרתת את העיירה, שכן הוא לא נתן שום דבר שאפשר לנתח ולנסות לדלות ממנו את הצבע שלו.
אם שחקן 1 ידבר במשך 20 שניות ויסיים, גם אז יתהו יתר שחקני העיירה — מדוע סיים לפני הזמן ולא מילא את הדקה שלו? הרי ככל שייתן יותר, יהיה יותר עם מה לעבוד.
לפיכך, מצופה ששחקן 1 ייתן דקה מלאה על הנושא או הנושאים שבחר.
2. ניתוח הדקות
לאחר הדקה של שחקן 1 — יגיע תורו של שחקן 2, שמצופה ממנו לנסות ולנתח את הדקה של 1 ולהגיד מה דעתו — האם דיבר יותר אדום או יותר שחור, ולמה. בניתוח מצופה להתייחס לרצף הדיבור של שחקן 1, כמה היה נינוח ושידר ביטחון, האם המחשבות ששיתף היו מפותחות מספיק ואינן שטחיות או מאולתרות לחלוטין, האם שפת הגוף שלו חשודה ושידרה לחץ, האם היו לו התבלבלויות לאורך הדקה וכו׳.
אם שחקן 2 יימנע מלנתח את 1, למשל ידבר על נושא אחר או ייתן ניתוח דל מדי — הרי ששוב הוא לא עמד בציפיות העיירה, שהן לנסות לתת כמה שיותר מידע לעיירה.
גם מהשחקנים שידברו לאחר מכן יהיה מצופה לנתח את השולחן, להתייחס לכל השחקנים שדיברו לפניהם ולהביא תובנות לגבי מי השחקנים החשודים יותר ומי השחקנים האדומים יותר לדעתם.
אלו הן רק כמה דוגמאות, אבל מהן אנו למדים שישנן ציפיות ברורות משחקנים אדומים במשחק, וככל שהם מבינים יותר את המשחק וצוברים ניסיון — הציפיות מהם עולות בהתאם (המושג הזה נקרא ״לבלינג״ (Leveling) — הציפיות משתנות לפי רמת השחקן והניסיון שלו). שחקנים שלא עומדים בציפיות נותנים לעיירה סיבות לחשוד בהם שהם שחורים, שכן רק לשחורים יש אינטרס להימנע מלתרום לעיירה.
אנחנו נבחן עוד הרבה ציפיות כמו אלו בהמשך ובמאמרים נוספים.
הנחת יסוד מס׳ 2
במשחק קיימים הבדלים מהותיים בהתנהגות ובאופן הפעולה של שחקנים אדומים לעומת שחקנים שחורים.
אפקט ״המתחזה״
המשחק בנוי כך שכל שחקן מדבר וכל השאר מביטים בו ומקשיבים לו. המצב הזה יוצר לחץ מסוים עבור השחקן שמדבר, שלא בהכרח רגיל לסיטואציה של דיבור מול קהל. הלחץ הזה מורגש ביתר שאת אם אותו שחקן קיבל קלף שחור ו״יש לו מה להסתיר״. הדבר יתבטא הרבה פעמים בשפת גוף שונה, התבלבלויות קטנות ואי נוחות.
באופן טבעי, שחקן אדום יהיה הרבה יותר נינוח — אין לו מה להסתיר, האמת בצד שלו. לכן גם נראה יותר ביטחון עצמי ואסרטיביות אצל שחקנים אדומים לעומת שחורים. שחקנים שחורים עלולים לעיתים אפילו לקרוס תחת הלחץ הזה ויתקשו לדבר בצורה קוהרנטית, במיוחד בשלבים מאוחרים במשחק.
תנאי ניצחון שונים
לשחקנים שחורים במשחק יש מטרה שונה לעומת שחקנים אדומים, והמטרה הזאת משפיעה מהותית על תוכן הדקות שלהם ודפוסי ההצבעה. שחקנים שחורים חייבים לגרום לאורך המשחק להדחה של לפחות 2 שחקנים אדומים כדי לנצח (להוציא מקרי קיצון). נובע מכך ששחקנים שחורים חייבים לתקוף שחקנים אדומים מתישהו לאורך המשחק כדי לנצח — הם לא יכולים רק לשכנע את העיירה להדיח אחד את השני, כי אז בוודאות יפסידו.
לעומת זאת, שחקנים אדומים צריכים בשאיפה לתקוף רק שחקנים שחורים ולהאדים רק שחקנים אדומים — אין להם שום סיבה לפעול אחרת.
הרבה פעמים נראה שחקנים שחורים מתנהגים שונה בדיבור לעומת ההצבעה — יטענו ששחקן X מאוד חשוד, אבל בפועל יצביעו לשחקן Y (האדום שהם רוצים להדיח).
דפוס נוסף אצל שחורים הוא ששחקן שחור יכול ״להשחיר קצת״ שחקן שחור אחר, או להימנע לגמרי מלהתייחס אליו. לעומת זאת, נמצא יותר שחקנים אדומים שמשחקים ״חזק״ כנגד שחקן שחור ומביאים הרבה טיעונים בניסיון להדיחו. הסיבה היא ששחקנים שחורים רוצים מצד אחד להאדים את עצמם בכך שתקפו שחקן חשוד או שהוכח כשחור, מצד שני לא באמת רוצים שיודח, ולכן התקיפה היא "עדינה".
שחקנים שחורים הרבה פעמים מרגישים לאן הרוח נושבת בעיירה וזורמים איתה. הם לא מאמצים עמדה נועזת שתבליט אותם, אלא זורמים עם דעה שגיבשו שחקנים אדומים, כדי להראות שהם מסכימים עם האדומים ותומכים בהם.
המאמץ לפתור את המשחק
הרבה פעמים נראה שחקנים אדומים לוקחים יותר ברצינות את המטרה של מציאת השחורים — מתאמצים להבין מי שחור ומי אדום, מתאמצים להקשיב ולזכור פרטים מדקות הדיבור, לזכור הצבעות (מי הצביע למי), ומנסים להפיק תובנות חשובות מכל אלו.
באופן טבעי, לשחקנים שחורים אין את הדחף הזה ״למצוא שחורים״ שיש לשחקנים אדומים. הרבה פעמים נראה שחקנים שחורים שמעדיפים ״להישאר מחוץ לרדאר״, לא למשוך את האש אליהם, לא לבלוט.
בנוסף, נראה לפעמים שחקנים אדומים מנסים כל מיני ״טריקים״ או רעיונות יצירתיים כדי לעלות על השחורים, כמו למשל התייחסות ל״מטה״ (מידע חוץ־משחקי, יוסבר בחלק 2).
השחורים כבר יודעים את הצבעים
הבדל חשוב נוסף הוא העובדה ששחקנים שחורים כבר יודעים את הצבעים של השחקנים. הם אמנם לא יודעים עדיין מי השריף, אבל הם יודעים מי אדום ומי שחור, ולכן הקשב שלהם לדקות הדיבור ולפרטים — לרוב נמוך יותר מהקשב של שחקנים אדומים.
זאת הסיבה שבגללה נראה שחקנים שחורים מאדימים שחקנים אחרים בלי ביסוס, מפספסים או טועים בפרטים מדקות הדיבור של שחקנים אחרים, עושים טעויות לוגיות, או מאדימים שחקנים אדומים חשודים (כי הם יודעים שהם אדומים).
בנוסף, לשחורים יהיה קשה יותר לתת דקות קוהרנטיות ככל שהמשחק יתקדם, כיוון שהם לא חווים את אותם תהליכים מחשבתיים כמו שחקנים אדומים — תהליכים של הערכה והסקת מסקנות לגבי הצבעים של השחקנים.
הרבה פעמים שחקן אדום יתאר מה חשב ומדוע פעל כפי שפעל — והתיאור הזה יהיה כל כך אותנטי ומשכנע, שיהיה קשה להאמין ששחקן שחור היה מצליח להמציא את כל זה.
שחקנים שחורים מתעסקים במחשבותיהם יותר ב״את מי כדאי לי להאדים או להשחיר״, ״מי האיום הכי גדול כרגע על הקבוצה השחורה״ ו״את מי כדאי לי לרצוח או לנסות להדיח״ — וכמובן ״מי השריף במשחק הזה?״.
לכן, המחשבות של שחקנים אדומים ושחורים שונות מהותית, וזה משתקף גם בדקות הדיבור שלהם.
מדד האותנטיות
צריך לזכור שכששחקן אדום מדבר, הוא מביא לשולחן את הדעה האמיתית והאותנטית שלו בנוגע למשחק ולשחקנים האחרים. הוא באמת מאמין במה שהוא אומר. באותו אופן, שחקן אדום גם יגיב בצורה אותנטית לאירועים בשולחן.
להבדיל, שחקן שחור עושה ״אקטינג״ — כמו שחקן בתיאטרון, הוא ״משחק אותה״ שהוא מביע את דעתו ואת ה״חשדות״ שלו. הוא למעשה מספר סיפור ומקווה שהשחקנים האדומים ישתכנעו ממנו; הוא לא באמת מאמין בכל מה שאמר.
למעשה, לרוב שחקן שחור כלל לא צריך לשקר — הוא רק צריך להצביע על הטעויות או על הדברים ה״חשודים״ ששחקנים אדומים עשו, ובכך להסיט את האש אליהם. שחקנים אדומים תמיד יעשו טעויות, בדיוק מהסיבה שהם לא יודעים את הצבעים, ויהיו להם בהכרח טעויות בדרך לפתרון.
לסיכום — ההבדלים בין אדומים לשחורים
ככל ששחקנים מנוסים יותר, הם משתפרים בקלף השחור וביכולת שלהם לחקות התנהגויות אדומות, ולכן נראה גם שחורים שנותנים דקות מעולות ומקשים על הזיהוי שלהם. ועדיין, ניתן יהיה למצוא הרבה מהדפוסים שתיארנו כאן גם אצל שחקנים ותיקים — אם מחפשים טוב.
בחלק זה דנו בהבדלים בין קלף אדום לשחור. בחלק הבא נדון במהלך המשחק ובמה שמצופה משחקן עיירה בכל שלב בו.